ספר המסעות, פרק שלישי

הפעם בכלל לא תכננתי לצאת לצלם! טוב, ברור שרציתי, אבל זה ממש לא היה מדורג גבוה כל כך על הליסט שלי.

בעצם ההרפתקה הנוכחית התחילה כשחיפשתי כבל ספידומטר עבור חברו הטוב של האדם [זה עם ארבעת הגלגלים, לא הרגליים], קיבלתי הזמנה למוסך הגדול של מאזדה-פורד ביד מרדכי. ליסוע את הדרך לשם בלי לעצור בדרך? נו באמת.

אז לקחתי תיק צילום, Just in case, ונסעתי. יצאתי מערבה על הדרך הראשית, כביש 34 לכיוון שדרות וצפונה, השעה 11:30 בבוקר, מזג אוויר חביב, רוח בחלונות. ברגע שהתחילו השדות להיפתח משני צידי הכביש התחיל להתעורר גם יצר הצילום הרדום, וכשהופיעו דורס או שניים בקו הרקיע כבר נהיה די קשה, ובעצם גם קצת מסוכן לנהוג...

שרדתי עד קצת אחרי שדרות. קצת אחרי צומת ארז הכביש עובר מתחת לגשר הרכבת ומתחיל לעלות צפונה, בנקודה הזו נמצאת הירידה לדרך הנוף של נחל שקמה הדרומי ושם נטשתי את הכביש. רק לכמה דקות, כמה תמונות וחוזרים, כן?

השביל יורד ימינה, נכנס למנהרה מתחת לכביש ויוצא אל המטעים ופרדסי ההדרים של קיבוץ ארז. הכרתי את המקום מסיבוב ארוך שעשיתי שם פעם עם אשתי והילדים. במקרה ההוא הגענו בסוף עד חוף הים, הפעם התכוונתי רק להרחיק 400-500 מטר מהכביש כדי לתת לעצמי את הצ'אנס לצפר קצת.

אזור הגישה לדרך הנוף של נחל שקמה. קרדיט, מישהו?

הגעתי עד הנקודה שבה השביל חוצה את נחל מקורות, יכולתי כבר לראות ולשמוע קצת מעושר המינים שהולך כאן, נשאר רק לחנות בצל ולצאת לתפוס אותם! הטעות שעשיתי היתה כל כך טיפשית, כל כך פשוטה, וכל כך פטאלית... סובבתי את הרכב מתחת לעץ ענק בתוך הערוץ, והתקדמתי בזהירות את המטר האחרון מתחת לעלווה הצפופה כדי לעמוד עם הפנים החוצה. קראק!! ענף דק וחד ננעץ היישר אל תוך השמשה הקדמית, ובבת אחת הכל סביבי השתנה!

מה שהענף הותיר אחריו. קרדיט לעצמי?

אני לא כזה חזק בתיאוריים סיפוריים ובמטאפורות רגשניות, זו היתה פשוט שניונת של נקודת תפנית משמעותית, עבור אותו בוקר, לימים הקרובים, לסיכויים שלי לצאת משם, לסיכויים של האוטו... הכל מסביבי רסיסי זכוכית, ומסביב שקט ושלווה כמקודם. רק השם ואני, השימשה השבורה וקולות הציפורים.

לקח לי 2-3 דקות לאסוף את השברים [של הכבוד שלי, כן? בזכוכיות לא נגעתי], כמה טלפונים לפה ולשם כדי להבין בערך מה מצפה לי, וזהו. מה יכול יהודי לעשות? להתפלל!

זה היה רגע מכונן, ללא ספק. את הטלפונים לסוכן הביטוח, למוקד הגרירה ולזגגות הרכב עשיתי תוך כדי סיור צילום רגלי ברדיוס של 50 מטר מהרכב, כמו שנאמר: 'אם אין רכב תאכלו תמונות'...

האוויר היה מלא שריקות וקריאות שהכרתי במעומעם אבל לא הייתי מרוכז מספיק כדי לנסות לזהות. תפסתי כמה פורטרטים, דורס שדאה מעליי, חנקן גדול שהואיל בטובו להתיישב על גדר קרובה ולדגמן עבורי, ואיזו להקת עופות שלא זיהיתי שהתעופפה בזריזות בין העצים ברדיוס של 150 מטר סביבי.

חנקן גדול

---

בשלב מסוים הבנתי שיהיה עליי להתחיל להתגלגל בשבילים לכיוון הציוויליזציה יחד עם הזגוגית הזו. עליתי לרכב, המצלמה בכוננות שליפה, ואז קיבלתי את הפיצוי שלי!

התגלגלתי בזהירות כמאה מטר ראשונים, עצרתי בפסגת הגבעה והקשבתי. האוויר היה פשוט מלא בקריאות, והעופות הזריזים הללו ערכו תמרונים אוויריים מהירים, יעפים מעגליים בגובה די נמוך. משהו בהם היה ממש מוכר! יכולתי לחשוב לפי שיטת המעוף שמדובר בסיסים, אבל זה פשוט לא היה זה!

עוד קליק ועוד אחד, שוב אני מפקס על הטייס התורן ומצלם ברצף לאורך הנתיב. שרקרקים! איזו התרגשות חטפתי! את החיבה לעופות היפהפיים הללו קיבלתי מאבא שלי כבר בתור ילד, אבל היו רק מקומות ספציפיים שבהם ידענו שאפשר למצוא אותם. אבל כאן, מתחת לבית? זה כבר משהו לכתוב עליו הביתה...

שרקרק מצוי, אחד היפים שבעופות הארץ

בתמונה הרביעית נראה גם הטרף, חרק מעופף שהגיע יומו...

כעבור יומיים כשהרכב כבר היה בבית עם זגוגית חדשה [גרר והחלפת זגוגית על חשבון הביטוח], הבנתי שכל העסק היה רק פינוק מהשם. פינוק מנער היטב, כן? אבל בסופו של דבר קיבלתי הרבה יותר ממה שביקשתי. גם החלפת זגוגית וגומיות חינם [עם בוקר ארוך של לימוד בבית כנסת נידח בבאר שבע...], וגם את הזכות לצלם שרקרקים...

תגובות, הערות ושאר ירקות יתקבלו בברכה!

#מסעותצילום #צפרות #צילוםציפורים #מסוףהאשל #נדידתהציפורים #שרקרק